להגיד סליחה: איך נלמד את הילדים שלנו. ראיון עם אביטל יעקובי ל- Ynet

ראיון של אביטל יעקובי ל- Ynet

פורסם ב- 1.10.06. כתבה: גלית לוי.

הילדים שלנו תמיד יבקשו מאיתנו סליחה ואנחנו תמיד נאשים את עצמנו, ואת ההורים שלנו. יום כיפור זו הזדמנות טובה לבחון מה באמת עומד מאחורי בקשות הסליחה של הילדים, איך להפוך אותן ליעילות וגם לסלוח קצת לעצמנו כהורים אנחנו מוצאים עצמנו בימים של סליחות כמעט כל השנה. אבל מה באמת עומד מאחורי הסליחות של הילדים שלנו, הדרישות שלנו להתנצלויות שלהם ולרגשי האשמה שבאים אחר כך? ימי תשובה הם הזדמנות מצוינת לחשבון נפש משפחתי והורי. מיכל שמש ואביטל יעקבי, שתיהן פסיכולוגיות בתחום החינוך וההתפתחות, מציעות לנצל את הימים האלה כדי לחשוב על מצבים שדורשים תיקון וכעל הזדמנות לשינוי.

"אבל אמרתי סליחה" מכירים את המצב בו המלאך טוב הלב מעפעף בריסיו הארוכים ובמבט של שה תמים אומר: "סליחה". מאחוריו קם לתחייה חלום הבלהות שלכם בדמות חדר אמבטיה מוצף מים ונחלים של קצף וצבעי גואש מחריבים את הקרמיקה המובחרת שפעם הייתה לבנה. והרי אמרתם לו כבר קודם שאסור. מיכל שמש מסבירה שילדים טועים לחשוב שעצם אמירת המילה "סליחה" יכולה לבטל את כל מה שקרה לפניה (גם צונאמי צבעוני באמבטיה). "אבל קודם כל כדאי להבין מה הביא את הילד לעשיית אותו מעשה שנאסר על ידיכם". היא מסבירה. "יש סיכון שמילת הסליחה שמתקבלת תשאיר את כל האירוע רק ברובד הגלוי שלו. לכן כדאי להשאיר את הסליחה בצד ולנסות לברר האם אפשר למנוע בעתיד הישנות של מקרה כזה. לנתח את הסיטואציה ולראות האם הדרישה הייתה הגיונית ומתאימה לגיל של הילד, איך אנחנו יכולים לעזור לו להתמודד ולחזק את התנהגויות החיוביות ולמנוע מצב שבו הוא מרגיש שהוא צריך לעבור על איסור שלנו".

"את סולחת לי?" אביטל יעקבי מבקשת להבחין בין מצבים שבהם הילד עובר על איסור שיש בו סכנה ברורה כמו חציית כביש לבד או משחק בקופסת גפרורים, לבין מצבים שבהם הילד ביקש לבדוק גבולות או למשוך תשומת לב. "במצבים של סכנה, תגובת הכעס החמורה שלנו היא במקום". ויעקבי מפרטת, "אם הילד שואל: 'את סולחת לי?' מיד כשהגיע לעברו השני של הכביש וההורה נענה לו, זה עלול להיות מבלבל. כי אם ההורה ממהר למחוק את הכעס שלו, אז הילדים לומדים להחליק את זה והמעשה לא מקבל את מירב המשקל שלו. תגובה מתאימה יותר לאירוע מסוכן שכזה יכולה להיות: 'אני עדיין כועסת, אני ארגע בעוד רבע שעה או חצי שעה. מה שעשית מאוד חמור בעיני'".

יעקובי מדגישה כי בכל מקרה, סליחה מיידית קצת מבלבלת את הילד. "כי לרגע אחד ההורה כועס נורא ומיד אחר כך כאילו כלום. הרי אחת המטרות שבגללן אנחנו כועסים, היא כדי שהילד ילמד. אנחנו רוצים שיפנים כללים וחוקים. אם אנחנו סולחים באופן מיידי, אנחנו עושים דבר והיפוכו. יש הורים שפוחדים לכעוס או מרגישים אשמה כשהם כועסים. הילדים מזהים את זה והמסר הוא מאוד מבלבל".

"תגיד סליחה" השימוש באמירת הסליחה לצורך פתרון מריבה או בעיה מעבירה לילדים מסר שאפשר בקלות יחסית, על ידי אמירה פשוטה, לבטל מעשים שלילים, מזהירה שמש. "אבל בחיים, כמו שאנחנו יודעים, זה ממש לא כך. וצריך למנוע מצבים שבהם הילד ילמד שסליחה היא רק מהפה לחוץ. כשפותרים כל משבר ב'תגיד סליחה' זה לא מאפשר לעשות חשבון נפש, אלא הופך את הקונפליקט למשהו חיצוני שהוא בינו לבין הסביבה.

"מאחר והמחשבה של ילדים היא קונקרטית, כדאי להגיב בסמוך לאירוע, להתייחס לתוצאות של המעשה ולהרגשות שנגרמות לצד השני ולא לפתור את הקונפליקט רק באמירת הסליחה".

יעקובי מוסיפה שבמקרה של מריבה בין ילדים בקשת הסליחה יכולה לסיים את אירוע הבירור. "אחרי שביררנו את הסיטואציה, הסליחה מאפשרת לילד שטעה והרביץ אפשרות לתקן. כשילד קורע ספר, אפשר להדביק ולתקן. במקרה של חילופי מכות, בקשת הסליחה היא הזדמנות לעשות תיקון שהרי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. זו הזדמנות עבור הילד להצטער ולהביע צער".

"סליחה, סליחה, סליחה" מכירים את זה שעוד לפני שהספקתם להבין איך פתחו האוגרים את דלת הכלוב ויצאו לתור אחר הבמבה שמתחת לספה בסלון, פורצת יורשת העצר בקריאות סליחה נרגשות? "סליחה, סליחה, סליחה", היא קוראת בתחנונים שלא היו מביישים את אומרי הסליחות משכונת נחלאות בירושלים.

שמש מזהירה ממצב שבו הילדים מרגישים אחראים לשלומם של ההורים ומגלים דאגה יוצאת דופן לאחר אירוע שבו טעו או עברו על אחד מחוקי הבית. "ילדים שממהרים להתנצל כדי להרגיע את ההורים ולהבטיח ששוב מקרה כזה לא ישנה, לא תמיד עושים זאת כי הם פוחדים מעונש. לעיתים קרובות זו פשוט דאגה מוגזמת שנובעת מתחושת אחריות גדולה להורה. אם אתם מזהים שהילד שלכם נוהג כך בתדירות גבוהה מדי, וממהר מאוד להתנצל ולכפר על מעשיו, עצרו וחשבו האם זה נובע מדאגה שתפגעו או תתעצבו. זהו מצב לא בריא. כי באופן טבעי הורה צריך לדאוג לילד ולא להיפך. הילדים לא צריכים לחוש שהם אחראים על מצב הרוח שלנו או על התחושות שלנו. כשאנחנו מרגישים שעוצמת הסליחה גבוהה ומונעת מתוך דאגה, כדאי לעצור ולבדוק ממה זה נובע."

"ילדי היקר, אני מבקשת ממך סליחה" גם הורים יכולים לבקש סליחה, מזכירות שמש ויעקבי. למשל, כשהילד פונה אל ההורה שעסוק באותו הרגע וההורה לא מגיב ומגלה מאוחר יותר שהילד באמת היה זקוק לו מאוד, רצוי להתנצל. שמש: "אפשר לומר 'טעיתי' ואפשר לחשוב יחד מה נעשה אם שוב יקרה מקרה כזה דחוף ואני בדיוק אדבר בטלפון. איזה סימנים אתה יכול לתת לי כדי שאני אדע שאתה ממש זקוק לי כרגע".

יעקובי מוסיפה: "מבחינה חינוכית, כשהורה מתנצל, זו הזדמנות עבור הילד ללמוד שסליחה אינה בושה או פחיתות כבוד. כשהורה מתפרץ על ילד שבלי כוונה שפך משהו ומגיב בכעס גדול שאינו מותאם, יש מקום לבקש סליחה. ואז כשההורה תופס את עצמו הוא יכול לומר: 'לא עשית את זה בכוונה, אני כעסתי בצורה מוגזמת ואני מבקש סליחה'. כך הילד יוכל לראות מודל חיובי של טעות ותיקון. אם הורה צועק על ילד כי הוא חצה את הכביש בלי להסתכל ואחרי שנייה אומר: 'סליחה שצעקתי', אז אין ערך לכעס".

איך סולחים לעצמנו? יעקבי אומרת בחיוך שאם הפיכתנו להורים נולד גם רגש אשמה עצמאי מאוד. "חשוב לזכור שחלק בלתי נפרד מההורות היא גם עשיית הטעויות. כדאי להשקיע מחשבה על ההורות שלנו, במקום לקרוא 'אשמנו חטאנו'. ילדים יזהו מיד תחושת האשמה של ההורים ויפרשו אותה כבלבול וחוסר סמכות".

שמש מוסיפה שאת חשבון הנפש לגבי ההורות כדאי לעשות במשותף עם בן הזוג, חבר/חברה או איש מקצוע. "זה תהליך שמומלץ לעשות אותו עם מבוגר שיכול להכיל אותנו, לראות גם את הצרכים שלנו, ולהגיב בצורה תומכת. שווה לבחון לאורך השנה כולה האם ניצלנו את הכוח שלנו כהורה, האם הצבנו דרישות לא מתאימות. חשוב שלהורים יהיו צפיות ריאליות מעצמם שיהיו הורים טובים דיים ולא בהכרח מושלמים. שהרי אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים".

שתיהן חוזרות ומזכירות שרגשות אשם עלולים להכניס אותנו למצב מגביל שבו נרגיש צורך לפצות את הילדים ללא סיבה. לטענתן התנהגות שמונעת על ידי רגשות אשם גורמת לפיצוי יתר. כדי שנוכל לתקן, חשוב שנבין מה קרה, שנדע לסלוח לעצמנו ולהציב יעדים ריאליים לשינוי. וחוץ מזה החל מעכשיו זה כבר נכנס לחשבון של שנה הבאה.