שאלות נפוצות

לחלק מן הילדים חסרה היכולת לקלוט וליישם כישורים חברתיים. השיטה הטובה ביותר לעשות זאת הוא לנתח את המקרים שגרמו לריבים. המטרה בניתוח הזה שעושים יחד עם הילד, הוא שהילד ילמד ויפנים לפעם הבאה. אם נוזפים ומענישים אותו, הרי הוא לא לומד מכך דבר.

​

למשל, ילד השאיל לחברו מחברת. הילד נתן את אותה המחברת לחבר אחר, ואח"כ אמר שהוא לא מוצא אותה. שואלים את הילד: "במה טעית?", ייתכן שהילד יתקשה לענות. ישנם ילדים שלא הפנימו חוקים חברתיים מקובלים ולכן חשוב ללמד אותם.

בדוגמא זו, הילד עבר על הכלל הבא: "כשאתה משאיל משהו מחבר, אתה חייב להחזיר לו אותו בחזרה. בפעם הבאה אתה יכול להגיד לחבר שביקש גם להשאיל את המחברת, שאתה צריך להחזיר אותה לבעליה, ושאם הוא רוצה גם להשאילה, עליו לבקש רשות ממנו".

כאשר נוזפים בילד ולא מסבירים לו מה עשה לא נכון, הוא אינו לומד, אלא צובר תסכולים.

הבת שלך נמצאת בגיל ההתבגרות שהוא גיל מביך וקשה. קשה לה עם עצמה, ולכן לכם גם קשה למי שחי איתה. היא עסוקה מאד בעצמה, בעולם החברתי. אתם ההורים פחות מעניינים אותה בתקופה זו. שלא תטעו, היא מאד זקוקה לכם. היא זקוקה לתמיכה שלכם, היא זקוקה לכם כדי להתמרד ולבדוק מי היא ולהגדיר את הזהות שלה. זה שהיא לא משתפת אתכם אולי קשור בכך שהיא מנסה לתפוס מרחק מכם כדי להתבגר ולהרגיש שהיא כבר לא הילדה הקטנה שלכם.

ייתכן וכדאי לכם להתייעץ במטרה לשפר את התקשורת איתה. חשוב גם שתכבדו את הצורך שלה בפרטיות, וגם תמשיכו להתעניין. במידה שהיא לא נשמעת לכללים של הבית, ייתכן שצריך להעמיד אותה במקום. זאת, ע"י קביעת כללים וסנקציות. סנקציות שמתאימות בגיל הזה: החרמת הפלאפון, הורדה בדמי הכיס ועוד. חשוב להתייעץ ולהחליט ביחד (שני ההורים) איך להשתמש בסנקציות ומתי. אסור לאפשר לה לנהוג בכם בצורה חצופה ולא מתחשבת, כי אז היא תרגיש שההורים שלה חלשים ושאי אפשר לסמוך עליהם.

קודם כל, חשוב לזכור שהילד שלכם לא רגיל להיות לבד, ללא מבוגר, במשך כל היום. זה הזמן היחיד ביום שבו הוא נדרש להישאר לבד. בגיל הזה, קשה לכל ילד להיות לבד, להיפרד ולעתים גם יש חרדות ופחדים. אפשר להקל עליו ועליכם בכמה דרכים:

א. חשוב שאתם תקבעו את שעת השינה ולא הוא. אל תחכו שיהיה עייף. קחו אותו למיטה לאחר האמבטיה ואז התחילו בטקס של קריאת סיפור. הישארו לידו במיטה.

​

ב. קיבעו כללים: אסור לו לקום, אלא רק לקרוא לכם ועוד. כשאתם באים אליו, עשו זאת קצר וצאו מן החדר.

ג. לפני השינה, אפשר לעשות לו הרפייה: "עכשיו תעצום עיניים ותדמיין שהכוכבים אומרים לילה טוב לירח. תרגיש איך הגבות שלך נחות, והמצח נח... ועכשיו הידיים וכו'". אם הוא עדיין לא נרדם, אפשר לעשות איתו הסכם שבו אתם יושבים לצידו, אך לא מדברים איתו. אם אתם משחקים או מדברים איתו, הרי שאתם נותנים לו תשומת לב ודרבון לא להירדם.

לילה טוב!

טיפול נמשך בין חודשים לשנים. חשוב לקבוע יעדים לטיפול ומטרות משותפות יחד עם המטפל. מדי כמה זמן חשוב לבדוק איזה יעדים הושגו ומה עדיין לא הושג ולמה. אני מאמינה בטיפול ממוקד וקצר שמאפשר להורים לאחר מכן ליישם גם כשעולות בעיות חדשות. בעיניי, מטרת הטיפול היא לתת להורים כלים והכרה במשאבים שעומדים לרשותם. בכלים האלו הם יוכלו להשתמש גם לאחר שהטיפול יסתיים.

הורים רבים אינם מסכימים ביניהם.

למשל: האם נוטה להיות קשוחה והאב לוותר. הדבר הוא טבעי, משום שכל אחד מבני הזוג מביא עמו את מה שלמד במשפחתו וכל משפחה שונה בגישה החינוכית שלה ובמסרים החינוכיים. כאשר הורה מחנך את ילדיו, המודל שלו הוא הבית שבו גדל. לפעמים ירצה לעשות הפוך מן האופן שבו חינכו אותו, ולעתים ירצה לעשות אותו דבר.

מה עושים כשאין הסכמה בין ההורים?

חשוב שההורים ידונו בכך ביניהם ויבהירו מה הנקודות הכי חשובות לכל אחד מהם. יש כאן צורך בהתפשרות ובבגרות. ברור שאף הורה אינו "צודק" יותר. יש כאן גישות שונות ששתיהן נכונות. בתהליך הייעוץ, אני עוזרת להורים רבים להחליט על מדיניות משותפת כלפי הילדים ועל הערכים והמסרים שהם רוצים להעביר לילדים. הדיון וההחלטות המשותפות מחזקות מאד את העוצמה של ההורים, מסייעת לשיפור הזוגיות ומחזקת את הסמכותיות שלהם. חשוב מאד, שבנוכחות הילדים, הורים ייתנו גיבוי אחד לשני גם אם אינם מסכימים. לפני השינה, אפשר לדון בדברים שקרו ולגשר על הפערים.​

אם לילד שלכם יש קושי שמפריע לכם או לו ומשפיע על התפקוד של המשפחה, או על התפקוד של הילד בבית או במסגרת החינוכית ביום-יום, סימן שהקושי דורש טיפול.

​

חשוב לחכות ולראות שהקושי נמשך מעבר לחודשיים. אם לא חל שיפור או שישנה החמרה, ניסיתם מספר פתרונות ולא היה שיפור, כדאי לפנות לייעוץ. 

כל יום שעובר ללא פתרון הבעיה, זהו נזק לילד העשוי להוריד את הביטחון העצמי שלו. לכן חשוב לא להתמהמה ולפנות לסיוע מהר ככל האפשר.

כדי שהילד יישמע למה שההורים אומרים, צריך שיתקיימו כמה תנאים. קודם כל, חשוב שהילד ישמע מן ההורים מילים טובות ומחמאות על התנהגות טובה, ולא רק כעס על התנהגות לא טובה. רובנו למדנו להתייחס להתנהגות טובה כמובנת מאליה.
חשוב מאד שההורים יהיו מתואמים ביניהם לגבי קוים אדומים, כמו למשל: אסור להכות את ההורה, אסור לשבור חפצים וכו'. חשוב שהילד יכיר וידע את הכללים האלו ושההורים יאכפו אותם באופן עקבי. לגבי דברים שהם בסדר עדיפויות נמוך, לא תמיד צריך וכדאי להיכנס לעימותים.

​

• לא תמיד צריך להיכנס למאבקי כוח. לפעמים אפשר למצוא דרכים יצירתיות להוציא את הילד ממצב של התנגדות. אפשר להסיח את דעתו למשהו אחר, אפשר להציע חלופה אחרת: "אני לא מרשה לך להרביץ לי. אתה יכול להרביץ לכרית".

• כדאי להגיד "לא" רק לאחר הפעלת שיקול דעת. הורה, עצור קודם! ותחשוב: האם ה"לא" הכרחי וחשוב? ברגע שאמרת "לא" אתה חייב לעמוד מאחוריו ולהיות עקבי, לא לזגזג.

• עוד טיפים במאמר: "למה קשה להורים להגיד "לא" לילדים".

ייעוץ או טיפול דורש קודם כל כימיה בסיסית בין הפונה לבין היועץ המקצועי. כבר בטלפון, אתם יכולים להרגיש האם הקול נעים וסימפטי והאם השיחה בטלפון עושה לכם חשק להכיר את היועץ עוד. כדאי גם לבדוק את ההכשרה של המטפל. אם מדובר בקשיים בילדים, חשוב מאד שהמטפל יהיה פסיכולוג שמומחה לילדים ולמשפחה.

• ההדרכה החיה דומה לזו שבסדרות "סופר נני" או "מלאכים קטנים". חשוב מאד שהפסיכולוג שמטפל בילד יראה את הילד לא רק בקליניקה. הקליניקה הוא מקום זר לילד, הוא מנותק מן המציאות שהילד רגיל אליה ולכן ההתנהגות שלו לא תמיד טבעית או משקפת את מה שקורה בבית. בבית, אפשר לראות את תגובות הילד כלפי ההורה ואת התגובות של ההורים לילד, לראות מה עוזר ומה יעיל. הביקורים בסביבה הטבעית הם יעילים ביותר.

• ההדרכה החיה נותנת להורים כוח ובטחון בדרך שעליה הוחלט. ההורים רואים הרבה פעמים תוצאות מיידיות להתנהגות שלהם כלפי הילד. ההורים חשים פחות חוסר אונים ויותר שליטה מול הילד, והילד מתחיל להרגיש בטוח יותר בהורים ורואה בהם דמויות סמכותיות יותר.  

•  לגבי ילדים שיש להם בעיות בתפקוד בגן או בביה"ס, אני נוהגת להגיע לביקור, רצוי לפני שהילד מכיר אותי, כדי לראות כיצד הוא מתנהג בפעילויות השונות, איך הוא מתנהג עם חברים ומול סמכות. הנתונים שאני אוספת מועילים מאד ומאפשרים לי להדריך את הגננת או המורה וגם מאפשרים לי להדריך טוב יותר את ההורים.

• לגבי ילדים שיש להם בעיות בבית, אני מבקשת מהורים לצלם את הילד בבית. תוך הסתכלות בסרט הוידאו ביחד עם ההורים, אנחנו מגלים דפוסים שההורים לא היו מודעים להם. למשל, שההורים הם חסרי אונים ונלחצים, הם סובבים סביב הילד כשהוא בהתקף זעם, במקום להרגיע ולתמוך.

חשוב שכל מי שמשמעותי בחיי הילד יהיה מעורב בטיפול: המשפחה, בן הזוג, בית הספר או הגן. כך למשל היה לגבי ילד שסבל מחרדות והגיע עם משפחתו לטיפול.

בטיפול נחשף כיצד ההתנהגות של בני המשפחה שימרה את הבעיה במשך השנים ומנעה התפתחות תקינה. בטיפול, קיבלו בני המשפחה הנחייה לגבי ההתנהגות המתאימה לילד. כך למשל, לאפשר לו בכל פעם להיחשף לפחד בהדרגה ולגונן עליו פחות, להאמין בו ולסמוך עליו.  כך לאחר מספר מועט של פגישות, החרדה פחתה והילד חזר לתפקוד מלא.