הצילו, מרד
אם חששתם ממרד גיל הנעורים, הרי לכם דגימה קטנה ממה שצפוי לכם בהמשך. התקפי זעם אצל ילדים, השכיחים בעיקר בגיל שנתיים, יכולים לתפוס אתכם לא מוכנים גם בגיל שנה, שנה וחצי. אז איך מתמודדים עם המצב?
קשה באימונים קל בקרב
מאת: לימור גריף 11:14 20.08.2007 מתוך: אתר נענע
אם שאלתם את עצמכם, איך אתם הולכים להתמודד עם גיל הנעורים של ילדכם, ההכנה לכך מגיעה הרבה קודם, ותופסת את רוב ההורים מעט לא מוכנים. התקפי זעם ומרדנות מצד הילדים, יאלצו אתכם להתמודד פנים מול פנים עם היצר האנושי, שרוצה פשוט להפליק להם וזהו. כמובן כולנו יודעים כיום שהכוח האמיתי הוא לא בידיים, אלא ביכולת שלנו להיות סובלנים. אז איך עושים את זה? מיד תראו. אביטל יעקובי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית מסבירה, כי התקף זעם עשוי לפקוד את ילדנו החל מגיל שנה, שנה וחצי ואצל רוב הילדים, התקף הזעם מתפרץ, כשהילד מבין שההורה או מבוגר אחר, אומר לו, לא. גיל המרד, על פי הגדרתו המקצועית, מכוון לתחילת גיל שנתיים, אך כאמא אוכל להעיד, שהוא פוקד את חיינו הרבה קודם. התינוק שלנו גדל, הוא בוגר, מדבר, רוצה וגם עושה, ובעיקר משתדל להיות עצמאי. אם אהב פעם שליטפנו, סירקנו, קרצפנו והאכלנו אותו, היום הוא מעדיף לעשות את כל מה שהוא חפץ בדרכו שלו ובשתי ידיו. אין ספק כי ההתלהבות שלו מיכולתו לעשות הכל בכוחות עצמו גורמת לו לפרוץ גבולות, אך אין מן הנמנע לחשוב, כיצד נלמד את ילדנו להיות עצמאים ומאושרים בחלקם, אם נמנע מהם לעשות את כל הדברים בגפם? יעקובי מציעה שנבין כי הפעוט אינו עושה דווקא (לפחות לא בהתחלה), הוא מנסה להביע את תחושותיו וכעסיו, אך חשוב מכל עלינו להתחיל מן הנקודה שבה לא נוותר, "אל תשנו את דעתכם, במידה ותשנו אותה, הילד ילמד שהתקף הזעם הוא נשק טוב, והוא יכול גם יכול לשנות את דעתו מאסור למותר. אם תשנו את דעתכם, ישנו סיכוי גדול מאד שהילד ישתמש בזה בהתקף הבא". "השיטה", אומרת אביטל, "היא לנסות להרגיע בתחילה. ברגע שהילד נכנס להתקף זעם, לא לתת לו יותר מדי תשומת לב, ולא לנסות לשכנע אותו". שיטה נוספת ואף מוצלחת להרגעת ילד אשר נשאב אל תוך התקף זועם, היא הסחת דעת. אביטל מציעה שהסחת הדעת תהיה מיידית, "אם ההתקף נמשך ונמשך, אל תקרקרו סביב הילד. אמרו לו, 'כשתירגע נדבר' או הציעו הבטחה, תחליף או פיתרון, שעשוי להוציא אותו מן ההתקף באופן מיידי". הורים רבים מדווחים כי התקף זעם יכול להימשך חצי שעה ויותר, כאשר בגילאים שנה וחצי עד שלוש, ההתקף הוא תופעה שכיחה למדי. אביטל מציעה להורים מספר אופציות שניתן לפעול על פיהן. להרים את הילד על הידיים, לדבר איתו תוך כדי הזדהות עם מצבו, להציע לו פתרון מיידי, משחק משותף או תשומת לב. במידה וההתקף אינו עובר, הילד משתולל ואינו רוצה שיגעו או יתקרבו אליו, הניחו לו לנפשו – "כשתירגע נדבר". תנו לו לעבור את ההתקף, להתפרץ ולהוציא, זה בדרך כלל עובר בשלום. במידה וההתקפים חוזרים ונשנים, לא חל שיפור בהתנהגותו של הילד, ושום פתרון אינו עוזר, ממליצה אביטל לפנות לייעוץ מקצועי אשר ינחה את ההורים, ויעניק להם את מה שהם צריכים כדי להתמודד עם המצב.
מתביישים בציבור
הורים רבים מוצאים עצמם מבוישים בסופר, בקופת החולים, ביציאה מגן הילדים כשהורי הילדים האחרים נועצים בהם מבט בוחן, בעוד ילדם החליט ללקות בהתקף זעם מחריד. רוב ההורים לצערנו, יעשו הכל על מנת להפסיק את ההתקף ויתנו לילד את שביקש, את מה שסירבו לו בראשונה. חלקם יציעו ממתק נחמד, מוצץ או שתייה. אביטל מצידה מציעה להורים להבין שמעשהו של הילד אינו חריג, אלא אופייני מאד לילדים בני גילו.
זה אכן מעשה שלא נוח להתמודד איתו במקום ציבורי, שלא נדבר על צווחות אימים והשתטחויות על הרצפה. הורים שנמצאים עם ילדהם בסיטואציה כזו צריכים לקחת את הילד אל פינה שקטה, צדדית ומרוחקת, לתת לו לעבור את ההתקף, בעודם עומדים על המשמר, לא לחזור בהם ולא לרצות את הילד. ידוע כי ילדים החל מגיל שנה, שנה וחצי, לומדים להשתמש בידיהם בחוזקה, ולבטא את כעסם גם בעזרת מכות. עם אותם ילדים שנקלעים להתקף כעס ונוטים להכות, ממליצה אביטל להחזיק חזק פיזית, ולא לאפשר להם להכות. כדי שההורה לא יילחץ מאלמנט הבושה או מתופעת הילד ההיסטרי שנקלע אל טירוף מערכות כמעט בדיוני, מסבירה אביטל, "בדרך כלל ההורים נבהלים ונלחצים מן ההתקף, חשוב שההורה יזכור כי בעודו לחוץ, הוא אינו יכול להוות גורם מרגיע עבור הילד, שנמצא בעצמו במשבר. על ההורה לשדר רוגע, לתמוך בילד, ולהיות נוכח שם בשבילו".
כל גיל והתרגיל
גיל המרד ידוע כתופעת גיל השנתיים (גיל שנתיים האיום). הילדים בוחנים, מודדים, מנסים, ובעיקר בודקים את גבולות ההורים. הורים צריכים לזכור שלכל גיל קיים הסימפטום האופייני לו, ומכאן שתופעת התקפי הזעם, היא תופעה שכיחה ונורמלית אצל ילדים. "הורים, אל תרחמו על הילד" מוסיפה יעקובי, "אל תפתחו רגשות אשם. התקפי הזעם עוברים ומתמתנים עם הזמן. התפקיד שלכם כהורים הוא לעזור לילדכם ללמוד לבטא את כעסם בצורה מילולית. עם הזמן הילד יבין שההשתוללות ההיסטרית והדרמטית שלו לא ממש משפיעה עליכם, אתם לא נכנעים לו, וזה לא בדיוק משתלם לו".
לקרוא לילד בשמו
אביטל מציעה מניסיונה המקצועי לקרוא לאיום בשם. "יצא לי לטפל בילדה בת שלוש וחצי שנטתה להתקפי זעם רבים. החלטנו יחד עם הוריה לקרוא להתקף "קריזה". ברגע שהקריזה הגיעה, ההורים שלחו אותה לחדר, התעלמו ממנה, והוכיחו לילדה שהם לא מופתעים, ולא מתרגשים ממנה. גם הילדה עצמה התחילה להשתמש בשם קריזה, דבר שנתן ביטוי מוחשי להתנהגותה. בשלב מאוחר יותר ההורים הרשו לילדה קריזה אחת ליום, כך שהיא החליטה מתי היא רוצה להתפרץ, וזה הפך לחלק משיקוליה. למשל, האם כדאי לה לנצל את הקריזה היחידה עכשיו או לשמור אותה למשהו חשוב יותר.
מאיימים ומיישמים
הורים רבים נוטים לאיים - אם לא תאכל יבוא שוטר, אם לא תסיים לא נלך לפארק או תמשיך להתנהג כך ואקח לך את הקרטיב. אבל מי באמת מיישם את כל האיומים הללו? איום חייב להתבטא במעשה, טוענת אביטל, זהו חלק מן העקביות שילדים זקוקים לה. ברגע שהורה מאיים, הוא נותן לילד את ההזדמנות לתקן את צורת ההתנהגות שלו או את המעשה שעשה, לכן אם אתם כבר מאיימים, הקפידו שלא לשכוח גם לקיים.
לסיכום, אתם לעולם לא יכולים לדעת מתי תבוא התפרצות הזעם האחרונה של ילדכם, אך אין ספק שאתם יכולים להוות גורם מכריע כדי להפוך אותה לאחרונה.