ראיון עם אביטל יעקובי למגזין "הורים וילדים"
מזל טוב, הילד הגיע לגיל שנתיים האיום והוא מתחיל לגלות את יכולותיו, את עצמאותו ואת הנפרדות מהוריו. מה גורם לפעוט למרוד בתקופה זו בחייו וכיצד על ההורים להגיב?
לא הייתה זו הפעם הראשונה שלקחתי את בני הבכור לקניון, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שהוא התנהג בצורה כזו: צרח, בכה ורקע ברגליו. והשיא: השתטחות דרמתית על הרצפה. כל המבצעים החמים שהציע הקניון חוורו באותו יום לעומת הצגת החינם שסיפק להם הקטנטן. בתחילה ניסיתי לדבר אל לב הרודן. משלא עזרו הדיבורים, עברתי למעשים. גררתי אותו משם, תוך שאני מחפשת נואשות את דלת היציאה ומרגישה שמאות זוגות עיניים מבקרות ננעצות בגבי ומלוות אותי בעת מנוסתי.
אביטל יעקבי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית, מסבירה את התופעה: "בתום השנה הראשונה לחייו של הפעוט, הוא מתחיל לזהות את עצמו כישות נפרדת מהוריו, לגלות את עצמאותו ולהבין שביכולתו לעשות דברים ללא עזרת המבוגרים".
יעקבי גם מסבירה מה גורם לשינוי המתרחש בגיל שנה וכמה חודשים. "בשלב זה חלה התפתחות מוטורית מואצת. ככל שהפעוט נעשה יותר נייד, הוא הופך לעצמאי יותר. בתקופה זו הוא מתחיל לעמוד, לשבת וללכת, רוצה להגיע לכל מקום ולגעת בכל חפץ, לחוות את החופש שלו, לחקור את העולם ולהתנתק מהתלות המוחלטת בהוריו. במקביל, שפתו מתפתחת במהלך השנה השנייה לחייו, ולכן הוא יכול לבטא יותר את רצונותיו האישיים כמו: 'לא רוצה'. ועדיין, בגיל זה ההבנה טובה יותר מיכולתו של הפעוט לבטא את עצמו באופן שהסביבה תבין אותו.
"מעבר לכך", מוסיפה יעקבי, "הילד מתחיל לעבור תהליך הפנמה שביכולתו לעשות דברים מסוימים ללא עזרה ולהצליח והדבר תורם לתחושה של עוצמה וביטחון. כל ניסיון חדש שמוכתר כהצלחה, מוביל אותו לרצון לשלוט יותר ויותר על סביבתו הקרובה".
תסמיני גיל המרי
יעקבי מונה אל תסמיניו השכיחים והנפוצים של שלב המרד הראשון בחיי הילד. "בגיל זה הילד רוצה לבצע פעולות שהמבוגר עושה. הוא רוצה לבדוק כמה כוח יש לו בעולם, איך הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו ועד כמה הוא חזק מול הוריו", היא אומרת. "לגילויי המרד יש ביטויים שונים: שינויים קיצונים במצבי הרוח המתבטאים בכך שהפעוט פורץ בפתאומיות בבכי, בלי שההורים יבינו כלל מה הסיבה. אחד הגילויים השכיחים הוא התקפי זעם הנובעים מאותן תנודות רגשיות חזקות ומקונפליקט פנימי שבין שליטה לחוסר אונים. התסכול מוביל אותו להתפרץ בכעס או לבכות בהיסטריה. יש לזכור כי התקפי זעם, בכי וצעקות, באים במקום המילים, כיוון שהצד המילולי עדיין אינו מפותח דיו.
"מאפיין אחר מתבטא בהדיפת ההורים, מצד אחד, ובהזדקקות להם, מצד שני. הפעוט לומד להיות עצמאי, ומדי פעם הוא מבהיר להם את רצונו לעשות דברים לבד וחש גאווה על הצלחותיו. מנגד, הוא עדיין שבוי בהתנהגות 'תינוקית' ביותר, כמו גילויי רכושנות קשים כלפי בני משפחה וחפצים.
"גילוי שכיח נוסף הוא הדרישה למילוי רצונותיו באופן מיידי. הפעוט אינו מסוגל לתפוס כי רצונותיו אינם מתמלאים ללא שיהוי. רק עם הזמן הוא מסוגל לדחות סיפוקים".
איך תורמת מרדנות זו לעיצוב אישיותו?
"ראשית, סרבנות היא דרכו להביע את שליטתו העצמאית על גופו ועל רצונותיו. יש גם לזכור כי גיל המרי חיוני ביותר להתפתחותו הרגשית של הפעוט, וכי סרבנותו מלמדת אותו מה מותר ומה אסור. כלומר, הסקרנות מניעה אותו לבדוק את העולם הסובב, כאשר מעת לעת הוא נתקל בגבולות שחוסמים אותו. ההתנגשות בין רצונותיו לבין דרישות הסביבה ובחינת הגבולות, היא שלב שעוזר לו להתפתח ולגדול".
פעמים רבות הורים עומדים חסרי אונים מול התפרצויות כאלו. מה עושים?
"באופן כללי, ההורים צריכים להיות מודעים לשלב זה בחיי הילד, כדי לדעת להגיב ולהתמודד נכון יותר עם המצב ולעזור להתפתחות הילד", מציעה יעקבי. "כטיפ כללי, חשוב שההורים לא ייבהלו מכך שהשליטה אינה בידיהם. הורה שמתקשה לתפקד, מוביל לכך שהילד יאבד את ביטחונו".
איך יכולים ההורים לפעול למען הקטנת ניצני המרד ויצירת תקשורת חיובית?
" הורים יכולים ליצור 'העצמה' של הילד ויצירת אווירה חיובית. אולם יש להבין כי אין כאן פתרונות קסם. ראשית, חשוב שההורים יאפשרו לילד להיות עצמאי ככל שניתן ויניחו לו להתנסות באופן עצמאי במשימות שמתאימות לגילו. אפשר, למשל, לאפשר לפעוט להתנסות לבד במזיגת מיץ לכוס גם אם הוא שופך, כיוון שכך מתחזקת תחושת הביטחון שלו ומפחיתה את הצורך בעימותים.
"בנוסף, יש לאפשר לפעוט תחושה של שליטה באמצעות סיום פעולות בסיסיות בעצמו, כמו כיבוי אור, סגירת הברז באמבטיה ועוד. כמו כן, חשוב להגדיל את מרחב הבחירה שלו ולהביע את העדפותיו ככל שניתן. למשל: לבחור את הבגד שילבש מבין שתי אפשרויות, לבחור מה יאכל וכו'. מומלץ להעניק חיזוקים חיוביים על שליטה עצמית והתאפקות. הפעוט זקוק להורה כקהל מעריץ שיגיד לו דברים, כמו: 'איזה יופי', או: 'איך הצלחת'.
יעקבי מוסיפה כי ההורים צריכים לאפשר לילד גם לחקור את העולם ולהגיע למקומות שונים ולהתפתח מבחינה מוטורית, מאחר שמדובר בצורך שלו לבצע דברים אלה לבדו בגיל זה.
"באשר לאיסורים, חשוב שההורה יספק הסבר לגבי משמעות האיסור", היא מדגישה. "תפקיד ההורה ללמד את הפעוט להיזהר מסכנות ולהגן עליו מפניהם, אך לא באופן היסטרי. יחד עם זאת, ניתן לשקף לילד את הרגש שעומד מאחורי התנהגותו. במקום לנזוף בו אם דיבר לא יפה, אפשר לשקף לו מה הרגיש ומדוע הגיב כך דרך מילים. אפשר להגיד לו, למשל: 'עכשיו דיברת לא יפה, כי אתה כועס עלי מאוד משום שלא נתתי לך מהעוגה'".
טון חיובי והחלטיות
באשר למטלות שאינן נעימות לילד, יעקבי מציעה להורים לנסות להציגן בטון חיובי כדי להפוך אותן למשהו נחמד ומשעשע . "אם הפעוט נדרש לאסוף את צעצועיו, למשל, אפשר להגיד לו: 'נראה, נראה, נראה, מי אוסף יפה', או להפוך את הפעולה למשחק: 'פעם אני ארים ופעם אתה'.
"מכל מקום, ההורה חייב להבין שהילד אינו נגדו, אלא שמדובר בשלב התפתחותי של לימוד שבו לומד הילד על עצמו ומנסה ליצור את זהותו כישות נפרדת. מנגד, יש לשמור על האיזון, כיוון שגם עודף גדול מדי של עצמאות, לא משרת את טובתו של הילד. כשההורים נותנים לילד להיות עצמאי בשלב מוקדם מדי, הדבר עלול להחלישו במקום לחזקו".
ומה עושים כשהילד מאבד שליטה לגמרי?
יעקבי: "התמודדות נכונה מול מצבים אלה, אכן יכולה לצמצם את עוצמת ההתפרצות. ככל שהורה יהיה יותר שלו ורגוע, הוא נתפס כמי שמשרה על הילד ביטחון, ונותן לו להבין כי קיימת דמות שהוא יכול להישען עליה. ומעל הכל, חשוב שההורה לא ישנה את החלטתו בעקבות איבוד שליטה והתקף זעם מצד הפעוט. במקרה כזה הילד עלול להבין שהתקף הזעם מעניק לו הרבה כוח והשפעה, והוא ינצל זאת בעתיד".