נכתב ע"י אביטל יעקובי, פסיכולוגית מומחית לילדים
כללים וגבולות זה דבר לא טבעי ומלאכותי שהחברה יצרה כדי שבני האדם יוכלו לחיות ביחד. זה לא דבר טבעי ומולד.
ילדים נולדים פראיים, הם נולדים ללא רסן כשהצד הייצרי והחושי הוא החזק אצלם: זקוקים לסיפוק מיידי, העוצמה של החושים שלהם גבוהה – חוש הטעם: מוכנים לעשות הכל בשביל ממתק, אוהבים תנועה: לקפוץ, לרוץ. הם מלאי אנרגיה, מתלהבים ושמחים מדברים קטנים, אוהבים מאד חול: להרגיש חומרים שונים ולהתלכלך – לקפוץ לתוך שלולית, להריח ריחות וכו'. הם סקרנים, וחוקרים את העולם דרך כל החושים, בעיקר בגיל שבו השפה שלהם עוד ברמה נמוכה.
מדוע ילדים מתנגדים ונאבקים במבוגר?
ילדים מתמרדים נגד גבולות משום שהם רוצים להחליט לבד ולמלא את סיפוקם, רוצים לספק את היצרים שלהם ומייד (לאכול אינסוף ממתקים וכו'). ההורה מגביל אותם ומשאיר מעט מקום לבחירה ורצון. הילד מחליט מתי הילד ילך לגן, מתי יחזור וכו'. הילד מרגיש שהוא תלוי מאד במבוגר ואינו עושה מה שהיה רוצה. מצד שני, גם לא יכול ללא המבוגר וחש חוסר אונים (מתקשה להגיע לממתקים במטבח כי אינו גבוה מספיק).
ילדים רוצים ליצור זהות אישית. בראשית לידתו, תינוק תלוי לגמרי בהוריו, ותופס כאילו אמו היא חלק בלתי נפרד ממנו. בהדרגה הוא מתחיל להבין שהוא נפרד ממנה ומתחיל להתרחק מהוריו ולהיות עצמאי יותר. הוא מתחיל לחקור את העולם, תהליך שמתגבר עם הזחילה וההליכה.
סביב גיל שנתיים, הילד מחפש את קירבת ההורה, מפגין רכושנות כלפיו ומשתף אותו בתגליותיו. הילד מגלה שרצונות ההורה לא זהים עם רצונותיו, וזה יוצר אכזבה. הילד מתחיל לתפוס את ההכרח שבפרידה הרגשית מן ההורה, דווקא בתקופה שבה האתגרים הם קשים עבורו.
הילד נכנס למאבק פנימי שבו מצד אחד יש לו צורך באוטונומיה שמתבטא בשימוש המופרז במילה "לא" ומצד שני מפחד לאבד את אהבת הוריו. הוא מתחיל לתפוס שההורה הוא אדם בפני עצמו, וההכרה הזו גורמת למצוקה ולהתקפי זעם. מצד אחד, הוא רוצה להדוף את ההורה ולעשות הכל בעצמו, מצד שני זקוק לנוכחות ההורה וחרד לאבד את אהבתו. בנוסף, אינו יכול להסתדר בעולם באופן עצמאי כי יכולותיו מוגבלות.
כלומר: הפעוט תלוי בהורה תלות רגשית ותלות פיזית.
מבחינת התלות הרגשית, יש לפעוט קונפליקט בשני מישורים: בין רצון להיות עצמאי ונפרד לבין פחד לאבד את אהבת ההורה. מבחינת התלות הפיזית: קונפליקט נוסף: הילד רוצה לעשות לבד, אולם היכולות שלו עדיין אינן טובות מספיק (לפתוח לבד דברים) ועדיין תלוי בהורה. מדובר בתלות מעשית, יום-יומית. יש גם התפתחות של השפה שהיא עוד כלי להביע את עצמו, אולם עדיין ההבנה שלו גבוהה מיכולתו להביע את עצמו. וזה גורם לתיסכול.
עוד מאפיין של פעוטות בגיל זה: רוצים לפעול על פי היצרים והרצונות המיידים שלהם ולקבל מייד מה שהם רוצים משום שזה הטבע שלהם: בגיל הרך הם משולחי רסן, עתירי אנרגיה, וקשה להם מאד לשלוט על היצרים שלהם. ילדים אינם פועלים מתוך שיקול דעת או מתוך הסתכלות לטווח הארוך. רוצים הכל, מייד ועכשיו.
הורים מאד לא אוהבים להיות סמכותיים משום:
שגם הורים היו בשלב מסויים פראיים ומשולחי רסן אך נכנעו.
שחוששים לדכא את החופש של הילד. לא רוצים שהילד יהיה צייתן מייד: לפלף, פראייר וכו'.
חוששים מהתגברות של העימותים. כשאנחנו אומרים לא, אנחנו למעשה מעצימים את העימות.
למה זה חשוב להיות סמכותי ולהציב גבולות לילדים?
צרכים קיומיים:
לשמור על הבטחון הפיזי של הילד, של אנשים אחרים, ושל הרכוש (נפילה, התחשמלות וכו').
לאפשר חיי משפחה תקינים שבהם יש התחשבות הדדית, לכל אחד יש חדר שלו ומיטה משלו וכו' לא שוברים אחד לשני חפצים, מכבדים פרטיות וכו'. המבנה הבריא של משפחה הוא מבנה הירארכי שבו ההורים הם הסמכות, והילדים נענים לסמכות. ישנם בתים שבהם הילדים הופכים לסמכות וההורים נענים להם... הם מחליטים מתי ללכת לישון וכו'. ילדים כאלו מפתחים חרדות ופחדים כי התפקיד ההורי "גדול עליהם". כמו שיטילו עליך להיות נשיא ארה"ב.
הורים שמתקשים להציב גבולות עלולים לסבול משום שהילד אינו מכבד את הפרטיות שלו ואת הצרכים שלו למנוחה ולעיסוק בדברים שלו, תובעני, אינו נותן מנוחה, משתמש כלפיו באלימות וכו'.
צרכים רגשיים:
הילד מתעצב מבחינה רגשית בגיל הרך ולומד דפוסים שילוו אותו לאורך כל החיים. על מנת שיהיה בריא בנפשו, בעל בטחון וערך עצמי יש לו כמה צרכים בסיסיים: א. זקוק לחוש בטחון ושיכול לסמוך על הורה שמבחין בין טוב ורע, מותר ואסור, מבוגר שדואג ומגן, יודע מה טוב בשבילו. אם לא, יחווה את העולם כמפחיד, לא צפוי (פעם מקבל עונש על שהרביץ ופעם אומרים לו: כל הכבוד שהרבצת והראית לו) לא ברור. המבוגר מארגן עבורו את העולם וכך מקנה לו תחושת בטחון. ב. הילד זקוק לכלים כדי שיוכל להתמודד וליצור קשרים חברתיים טובים. ילד שהוריו מציבים לו גבולות, ילמד טוב יותר ליצור יחסים אישיים: הוא ילמד שהוא צריך להתאפק, לוותר ולהתחלק עם האחר, להתחשב וילמד גם לדרוש זאת מאחרים. הוא יהיה יותר אסרטיבי וילמד לתבוע את המגיע לו וגם לתת. זה המפתח לאינטיליגנציה רגשית. ג. הילד יצטרך כל חייו להסתגל ולהשתלב במסגרות: ילד שהוריו מציבים לו גבולות ייקלט טוב יותר במסגרות החינוך בילדותו ובמסגרות עבודה בחייו הבוגרים.
צרכים קוגנטיבים: הבנה של הילד שיש תוצאה למעשיו, תלמד אותו שלכל פעולה יש תוצאה, ולכל תוצאה יש סיבה. על זה מבוססת כל החשיבה. למשל, כל פעם שהילד לוחץ על המתג של האור – האור נדלק. כל פעם שהוא נוגע בסיכה- הוא חש כאב. כל פעם שהוא מכה – כועסים עליו וכו').בחברה הישגית כמו שלנו, ילדים חייבים יותר מבעבר שתהיה להם שליטה עצמית, והענות לסמכות כדי שיוכלו להצליח בחברה הישגית ותחרותית. למשל: ילד בביה"ס צריך להקדיש זמן לשעורי בית למרות שמתחשק לו יותר לשחק. זאת, כדי שיעמוד בתחרותיות ובהישגים. (סיפור המרשמלו: פעם עשו ניסוי: בדקו שתי קבוצות של ילדים. קבוצה אחת של ילדים הכניסו לחדר ריק ונתנו להם לחכות חצי שעה (המון זמן). לאחר מכן, נכנס מבוגר ואמר להם שיש להם שתי אפשרויות: או לקבל מרשמלו אחד עכשיו וללכת הביתה, או לחכות עוד חצי שעה ולקבל 3 מרשמלו. כלומר, היו להם 2 אפשרויות: א. לא לחכות ולהשתעמם עוד ובתמורה לקבל רק מרשמלו אחד (פרס קטן יותר) – סיפוק מיידי. ב. להתאפק עוד חצי שעה ואז יקבלו 3 מרשמלו – יקבלו פרס גדול יותר, אך יצטרכו לחכות ולהשתעמם. חשוב לזכור שעבור ילד ממתק הוא כמו לקבל DVD בחינם!! בדקו וראו שהילדים שהיו מוכנים להתאפק מקבלת הפרס באופן מיידי - הצליחו הרבה יותר בביה"ס, והראו הישגים הרבה יותר טובים. זאת, משום שהיו עם שליטה עצמית, מחושבים ועם שיקול דעת, יכולת להתאפק ולדחות סיפוקים. לעומת זאת, הילדים שהיו זקוקים לפרס מיידי – כאן ועכשיו, הצליחו פחות) עד עכשיו סקרנו את הסיבות להתגברות העימותים, מדוע ילדים צריכים גבולות, מדוע זה כ"כ קשה. עתה נעבור לחלק היישומי יותר – של הפתרונות.
קיים קונפליקט תמידי בין רצון הילד לחופש לבין רצון ההורה, ומשום כך הורים רבים נתקלים בקשיים בבניית הסמכותיות שלהם. חשוב לזכור שהקונפליקט הזה והקושי של ההורים הוא טבעי ובלתי נמנע מן ההורות. חשובה מאד הדרך שבה עושים את זה כדי שהילד יפנים את הגבולות ויוכל כבר להפעיל אותם עצמאית כלפי עצמו וחשוב לעשות זאת באופן כזה שלא להשפיל אותו או לדכא אותו יתר על המידה. הנטייה הטבעית היא להעיר על מה שלא טוב, ופחות על מעשים טובים שהם לכאורה מובנים מאליהם.
ועכשיו נעבור לחלק הפרקטי והקשה ביותר:
איך מפתחים את הסמכותיות מבלי לדכא את הילד ?
חשוב לזכור שלא מדובר בפתרונות קסם אלא בעבודה יום-יומית הדרגתית, חזרתית, קשה ולעתים מייאשת. העקרון הוא: להישמע כמה שפחות ביקורתי. ההורה אינו הדיקטטור של הילד אלא המדריך שלו. חשוב להיות ענייני, לא להאשים את הילד ולא להשפילו. כלומר, להציב לו גבולות תוך יצירת אוירה חיובית. העקרון הוא להדגיש את החיובי ולהצניע את השלילי.
א. מתן תחושת עצמאות: חשוב לתת לילד תחושה שהוא עצמאי במידת האפשר. למשל: לאפשר לו לשפוך שוקו לכוס, גם אם הוא שופך (אפשר לשים סמרטוט למטה, למזער את הלכלוך). רק ככה, יוכל ללמוד שסומכים עליו, ולא ירגיש שהוא החלש תמיד.
ב. מתן תחושה של שליטה לילד: כאשר מפסיקים פעילות שהוא אוהב, לדוגמא: טלויזיה, אמבטיה – אפשר לתת לו את ההרגשה שהוא עושה את זה במקום שירגיש שההורה כופה עליו: סוגר לו את הטלויזיה, האור וכו'. לתת לו את השלט, להגיד לו : "אתה תסגור את הTV". "עכשיו הולכים לישון, אתה תכבה את האור". למרות שההוראה היא מפי ההורה, פעולה זו נותנת לילד תחושה שהוא בחר.
ג. הכנה מראש לפני הפסקת פעילות: אם רוצים להפסיק פעילות של הילד, חשוב להכינו מראש, ולא לתבוע ממנו מייד לסיים. ילדים לעתים מתקשים לעבור מפעילות אחת לשנייה. למשל, אפשר להגיד להם – עוד מעט אני אבקש ממך להפסיק את המשחק. אפשר גם להשתמש בשעון או בספירה כדי להמחיש הפסקה של פעילות. למשל: אפשר להגיד לילד ש"כאשר המחוג יגיע לכאן" – להראות לו על השעון, אנחנו נגמור לשחק ונאסוף את המשחקים. אפשרות אחרת: לספור יחד אתו עד 10. טקטיקה זו היא יעילה משום שהיא נותנת לילד שהות להכין את עצמו לסיום לעתים קשה לילדים להפסיק משהו שאוהבים, ואם נותנים להם זמן להתכונן, זה עוזר להם.
ד. להגדיל את מרחב הבחירה של הילד: רצוי מאד לאפשר לו לבחור ולהביע את ההעדפות שלו כשניתן. למשל: לאפשר לו לבחור בארוחת הערב האם רוצה חביתה או טונה. לאפשר לו לבחור את צבע המיטה מבין כמה אפשרויות. לאפשר לו לבחור את הבגד שהוא רוצה ללבוש (מבין שתי אפשרויות, כדי שלא יתבלבל). אפשר גם להדגיש לו במילים: עכשיו אתה בוחר, עכשיו אנחנו נלך להצגה הזו שבחרת.
ה. לתת חיזוקים חיוביים על התאפקות, שליטה עצמית, חוסר הפרעה וכו'. "מאד רצית את השוקולד, אבל התאפקת עד סוף הארוחה. זה בטח היה קשה, אבל הצלחת".
דוגמא: באחד הטיפולים עם הורים, הורה סיפר לי על כך שהילד שלו בן השלוש תמיד מפריע לו כשהוא מדבר בטלפון. הוא התלונן על כך שהילד תובעני, דורש התייחסות כל הזמן וכו'. שאלתי אותו איך הוא הגיב להפרעות שלו. הוא אמר שבד"כ הוא מפסיק באמצע את שיחת הטלפון, ודורש ממנו להפסיק מייד להפריע לו. שאלתי אם קרה שהוא דיבר בטלפון והילד לא הפריע. הוא סיפר שפעם אחת קרה לו שהמשיך לשחק לידו, אולם זה לא חזר על עצמו. שאלתי האם גם במקרה זה הפסיק את השיחה על מנת להגיד לו כמה יפה הוא משחק ולא מפריע. ההורה אמר שלא. במקרה הזה, הילד למד שהוא מקבל התייחסות מההורה (בין שהיא שלילית ובין שהיא חיובית) רק כאשר הפריע.
לנו כהורים יש נטייה לתת יותר חיזוקים שליליים ולשכוח חיזוקים חיוביים!!!!!
ו. מתן הסבר לגבי סיבת האיסור: חשוב להסביר לילד ולברר שהבין. למשל, אם אומרים לו שאסור לצאת החוצה לחצר, חשוב להסביר לו מדוע (חם מדי בחוץ, קר מדי ויורד גשם וכו'). כאשר מסבירים לילד, זה נותן לו הרגשה שמכבדים אותו, וגם נותן לו תחושה שהאיסור הוא הגיוני, ואז יהיה לו קל יותר להענות לו.
ז. לתת אלטרנטיבה חיובית: אם אומרים לילד מה "לא" לעשות, משאירים אותו עם ה"אין". חשוב לתת לו אלטרנטיבה. "עכשיו אתה לא יכול לצאת לחצר כי הכל רטוב. אבל בינתיים תוכל לשחק בפנים במשחק שאתה אוהב." "אני לא מרשה להרביץ לאחיך כי זה מאד לא נעים לו. אתה יכול להרביץ לספה, לבובה וכו' כי להם זה לא כואב ופוגע." פעמים רבות, עוזר מאד להסיח את דעתו של הילד למשהו חיובי.
ח. לשקף לילד את הרגש שעומד מאחורי ההתנהגות שלו.למשל, ילד שקילל את הוריו. אפשר לנזוף בו ולהגיד: "איך אתה מדבר? תתבייש לך וכו". ואפשר לשקף לו מה הוא מרגיש. ומה ההתנהגות שלו גורמת לך להרגיש. "עכשיו דיברת לא יפה כי אתה מאד כועס עלי. אתה מאוכזב כי מאד רצית עכשיו לאכול מהעוגה הזו. תוכל לאכול ממנה לאחר שנגמור את ארוחת הערב. אני אשמור לך עליה". "אצלנו בבית אפשר להגיד שכועסים או מאוכזבים. אבל זה מאד לא נעים לי שאתה מדבר אלי כך".
ט. להציג מטלות באופן חיובי: למשל, אם הילד לא אוהב להתרחץ, או לצחצח שיניים, הנטייה היא להגיד לו: "עכשיו אין ברירה, מוכרחים להתקלח/לצחצח שיניים". או: להפוך את זה למשחק: "בוא נראה מי יצחצח קודם שיניים, או מי ישים את משחת השיניים קודם". "מי שיסיים את המקלחת, יוכל לבחור את הסיפור שהוא הכי אוהב". "נראה, נראה, נראה – מי אוסף יפה" – אפשר ללוות בשיר ולאסוף ביחד, "אחד אני, אחד אתה".
הורים נותנים משמעות למטלות. אם מלכתחילה מציגים זאת בגישה מתנצלת ושלילית, הילד תופס שמדובר במטלה מאוסה, מעצבנת וכו'.
י. לאפשר לילד להיכנס למו"מ איתך, למצוא פתרון ביניים. למשל, ההורה רוצה להזמין את הילד לארוחת ערב, והילד עסוק בפאזל. הילד מסרב. ההורה יכול לשאול אותו האם יש לו רעיון, הילד מציע שיגמור את הפאזל ואז יבוא. ההואה מציע האם אפשר שהוא ימשיך עוד קצת, יסיים חצי ואח"כ ימשיך. ההורה מבקש שיבחר איזה חלק היה רוצה לסיים קודם. הילד אומראני רק אגמור את החלק הזה של הפאזל ואז אבוא. יא. לאפשר לילד לעשות תיקון: אם הילד קרע את הספר – להדביק אותו ביחד. אם הרביץ לאחותו, שיבקש סליחה.
מה עושים כשכל זה לא עובד?
הפעלת סנקציות ועונשים - אפשר להעניש אולם חשוב שהעונש יהיה בסמוך למעשה ויהיה קשור מבחינת התוכן אליו. לדוגמא: ילד חטף לאחיו את הכדור ואחיו בוכה. רצוי להגיד: "לא תוכל עכשיו לשחק בכדור לאחר שחטפת אותו. אצלנו בבית לא חוטפים".
הרחקה פיזית של הילד ממקום ההתרחשות. למשל, אפשר לשלוח את הילד לחדר אם הרביץ. חשוב להסביר לו שאנחנו שולחים אותו לחדר משום שעשה מעשה שאסור, הוא לא שלט על הידיים שלו, והוא מאד לא רגוע. אנחנו שולחים אותו לחדר על מנת שיירגע, ואז יוכל לחזור ולהיות איתנו.
החזקה פיזית כאשר ילד הוא אלים. אפשר להחזיק לו את הידיים, או לבצע "חיבוק דוב" ולהגיד לו: עכשיו קשה לך לשלוט על הידיים שלך, אז אני אעזור לך. אתה חושב שעכשיו אתה יכול לשלוט עליהן לבד?"
חשוב להיות עקביים, ולא לאיים אם לא יכולים לעמוד באיום.
חשוב לזכור, גם כשהורה חש שסמכותו עומדת למבחן, שהילד תמיד חש בעמדת נחיתות, גם אם נדמה שהוא מאד חזק. אם גם בזמן רותחין ההורה יזכור שהילד בעמדה של חולשה, יחוש פחות מאויים ויגיב פחות בתוקפנות כלפיו.
אמא אחת אמרה לי: אבל אצלנו לא מדברים ככה. מדובר בשפה שאנו לא רגילים בה, לעתים נראית לא טבעית. ברור שאי אפשר להשתמש בה ב-100% מן המקרים, אולם חשוב שזה יהיה במודעות. (דרך אגב, מומלץ ליישם כלפי בני זוג!!!)
במקרים שכל זה לא עובד, כדאי לבדוק מה קורה בקשר בין ההורה לילד, האם הילד מגיב לקשיים שבין ההורים וכו' , האם לילד קשיים רגשיים או קשיים אחרים וכו'...