נכתב ע"י אביטל יעקובי, פסיכולוגית מומחית
פורסם בגליון 225, אוקטובר 2006 במגזין "הורים וילדים"
אני זוכרת את הילד בן הארבע שחלף על פני איש אחד ואמר לו: "למה אתה כל-כך שמן?". מובן שזו היתה סיטואציה מביכה ולא נעימה. זו דוגמא לילד שהתנהג בחוסר טאקט ובחוסר נימוס. כמובן, מבלי שהתכוון לכך. זוהי דוגמא טובה שמאפשרת לנו ההורים ללמד את הילד טאקט ונימוסים. מה זה טאקט? להיות בעל טאקט דורש להבין את הרגשות של השני, להיות מסוגל לשים את עצמך במקומו ולהבין שמה שאתה מרגיש אינו בהכרח מה שהאחר חושב ומרגיש וגם להתחשב בו ולהתאפק. להיות בעל טאקט פירושו להכיר חוקים חברתיים לא כתובים. חוקים אלו דורשים כל הזמן הפעלה של שיקול דעת ומחשבה, לא מספיק הכרות עם החוקים. כללי נימוס: סוג שני של חוקים חברתיים הוא כללי הנימוס, שאותם יותר קל ללמד ילדים משום שהם קבועים פחות או יותר. כך למשל: להגיד "תודה" – אומרים תמיד אחרי שמקבלים משהו. להגיד "סליחה" אומרים כשעשית משהו לא נעים או לא נחמד למישהו אחר. ידיעת החוקים והיישום שלהם הם חלק מכישורים חברתיים שאצל רוב הילדים נרכשים סביב גילאי 4-5 שנים. בגיל זה, הילדים לומדים את החוקים החברתיים תוך כדי ההתנסויות עם הילדים בגן, עם האחים וההורים בבית
יש המון חוקים חברתיים שאנחנו המבוגרים פועלים לפיהם. הם לא רשומים בשום מקום אך מי שלא מקיים אותם עלול להסתבך בצרות. איך נלמד את הילדים שלנו להתנהג בנימוס ובטאקט?
מה שעומד בבסיס רוב החוקים החברתיים הוא הכלל הבא, שאותו חשוב להסביר לילד שלנו: מותר לילד להרגיש בלב ולחשוב מה שהוא רוצה: לקלל בלב. להגיד בלב "אתה מכוער והכי מעצבן בעולם". אך לא כל דבר שאנו חושבים או מרגישים מותר להגיד. למה לא? כי זה עלול לפגוע באנשים אחרים ולגרום לכך שיחשבו עלינו דברים לא טובים או אפילו שלא ירצו להיות בחברתנו. ובכלל, אם כל אחד יגיד ויתנהג כפי שמתחשק לו, נחיה כמו בג'ונגל.
למה לא קל להורים ללמד את הילדים שלנו להיות בעלי טאקט ונימוסין בגיל זה?
היצרים משתלטים: חשוב לזכור שבגיל 4-5 ילדים מרבים לכעוס ולהיאבק ולכן קשה להם יותר להתאפק ולא לקלל למשל. לילדים בגיל הזה קשה יותר לשלוט ביצרים שלהם. לעתים הם רוצים מאד אך קשה להם.
נגד הטבע: הנטייה הטבעית של ילד היא לא להיות מנומס ובעל טאקט. להיות מנומס פירושו לרסן את מה שאני רוצה או צריך "כי בא לי לאכול בידיים ולהתלכלך. זה יותר כיף." ילד לא לומד לרסן את עצמו לבד ואי אפשר לצפות זאת ממנות. הוא זקוק להורים שיכוונו אותו ויעזרו לו לרסן את עצמו ולשלוט בעצמו. ואת זה יש לעשות דרך הקניית גבולות, דרך הסברים קצרים ודוגמאות מן החיים.
נדרשת התמדה, עקביות ותשומת לב לפרטים: אין ספק שהלימוד של כללים אלו דורש התמדה. נדרש מאיתנו להקדיש תשומת לב לדברים שהילד עושה, להגיב, להסביר ולעתים לחזור על עצמנו שוב ושוב.
קשה לילד לעשות העברה ממקרה למקרה: בגיל 4-5 לילד עדיין קשה להבין מתי נכון למה ומתי. קשה לו להסיק מסקנות בצורה ברורה שמה שנכון אז לא נכון עכשיו וכו'.
הילד בגיל 4-5 לומד את הכישורים החברתיים שאח"כ ילוו אותו לכל החיים. מחקרים מראים שילדים שהכישורים החברתיים שלהם הם טובים, שיודעים להתאפק, לרסן את עצמם ולשלוט בעצמם, מסתגלים טוב יותר לסביבה הלימודית, הם יותר מקובלים מבחינה חברתית ומצליחים יותר גם בחייהם הבוגרים.
איך אפשר ללמד את הילד להיות מנומס ובעל טאקט?
"איך היית מרגיש אם היו אומרים לך את זה?": דרך טובה ללמד את הילד מה האחר מרגיש הוא דרך עצמו. למשל, ילדה שביקרה את חברתה איבדה את האוזנייה שלה, דבר שגרם לה להיות בלחץ ולחפש אותה במשך זמן רב, זאת במקום לשחק. החברה המארחת התרגזה ואמרה לה: "בכלל לא אכפת לי מהאוזנייה שלך. הלוואי ולא תמצאי אותה אף פעם." במקרה זה, האמא אמרה לה: "תארי לך איך היית את מרגישה אם היית מאבדת את האוזנייה שלך וחוששת מהכעס של ההורים שלך והחברה שלך היתה אומרת לך כך. אני בטוחה שהיית מאד נעלבת, והיית רוצה שהחברה שלך תעזור לך לחפש. גם לך לא היה חשק לשחק כי היית מאד דואגת." הילדה אכן השתכנעה ועזרה לחברתה. היה לה קל יותר להבין את הילדה לאחר שאמה עזרה לה לדמיין מה היתה מרגישה היא אילו היתה באותו מצב.
לא להטיף ולהציף את הילד אלא להסביר בקצרה: יותר קל להסביר לילד שלנו שאסור לפגוע בגוף של מישהו אחר. פגיעה או עלבון כבר קשה יותר להסביר. ובכלל, לא כדאי שהורים ינאמו או יטיפו. אפשר להגיב בקצרה כשיש דוגמא שהיא רלוונטית. כשילד מרגיש שמטיפים לו, הוא מרגיש מותקף ואז מקשיב פחות ומפנים פחות את מה שנאמר לו. חשוב לו להציף את הילד. בכל פעם להתייחס לדוגמא אחת קטנה.
דוגמא אישית:
אחד הדברים הכי חשובים הוא דוגמא אישית. מחקרים מראים שהדרך שבה הילד לומד הכי טוב הוא דרך חיקוי של ההורים. ההורים הם מודל מאד חשוב. הורה שמקלל בבית, לא יכול לצפות שהבן שלו לא ישתמש במילים כאלו. אבל, אם נפלטה לכם קללה על נהג בכביש, אתם יכולים להגיד לילד שלכם: "אופס, קיללתי. זה לא יפה מה שעשיתי. אל תעשו כמוני." או "אני מרשה לעצמי לקלל כי הוא לא שומע אותי. אני מרשה לעצמי לעשות את זה רק באוטו." זו דוגמא מאד יפה לכך שההורה מלמד את הילד גם כללי נימוס, גם להבחין בין מצבים שונים וגם שההורה שלו הוא בן-אדם וטועה גם.
לציין לשבח מעשה מנומס ובעל טאקט שילד אחר עושה:
כשמישהו מתנהג בנימוס, תראה לילד כמה זה יפה ומתחשב האופן שבו התנהג. זוהי הזדמנות ללמוד מן הדוגמא. כמו כן, הילד מבין שאם הוא יתנהג בצורה חיובית כזו, גם אותו ישבחו.
תהליך של למידה: כאשר הילד מתנהג לא בנימוס, אל תכעסו עליו. הוא באמת לא יודע. למדו אותו. למשל: ילד שסבא שלו נתן לו דמי חנוכה והוא אמר לו: "סבא, למה נתת לי כל-כך מעט?". במקרה כזה, אפשר להגיד לילד שסבא מאד התאמץ בשביל הכסף הזה. הכלל הוא שכשמביאים לך מתנה או כסף, תגיד תודה. גם אם בלב אתה לא מרוצה, אתה לא יכול להראות את זה למי שהביא לך. אתה כן יכול אח"כ להגיד את זה להורים שלך או לאחים ולאחריות. הערה כזו מראה על חוסר נימוס וזה מעליב.
בלי רגשות אשמה: כאשר הילד שלכם אינו מתנהג בנימוס, אל תכעסו על עצמכם. אתם לא צריכים להרגיש אשמים או להתבייש. הילד שלכם הוא בתהליך של למידה. הטעויות שלו הם הזדמנות פז ללמד אותו לעשות אחרת. אתם אפילו יכולים להגיד לו שטוב שהוא עשה את זה כי זה מאפשר לו ללמוד ולכם ללמד אותו איך לא להתנהג. הפכו את החסרון ליתרון. היו סובלניים, וצפו שלימוד של נימוסים וטאקט הוא דבר מאד מסובך ולוקח זמן. לשבח את הילד על התנהגות מנומסת ועל טאקט: חשוב מאד מאד לחזק את הילד ולא לקחת זאת כמובן מאליו כשהצליח להתנהג בנימוס ובאיפוק. למשל, אפשר להגיד לילד: "כל הכבוד שהתאפקת הפעם ולא נעצת עיניים באישה הנכה שחלפה עכשיו. שמתי לב שזכרת טוב מה שדיברנו פעם קודמת. הצלחת להתאפק הפעם, למרות שזה מסקרן.אני מאד מעריכה את זה." "רואה כמה אתה משתדל"
הציעו אלטרנטיבה חיובית: לא מספיק להגיד לילד מה לא מקובל. הציעו אלטרנטיבה חיובית ומקובלת יותר: נניח שילד בן ארבע חטף צעצוע מחבר. זו הזדמנות ללמד אותי להתנהג בנימוס. אפשר להגיד לילד שלנו: "כל כך רצית את הצעצוע הזה שחטפת לו. אם אתה רוצה את הצעצוע, תבקש במילים. תחזיר לו את הצעצוע כי לקחת אותו בכוח ותבקש עכשיו" הילד מרגיש שמבינים מה הוא מרגיש, אך שהדרך שבה בחר אינה מקובלת ואינה מנומסת. כך, אנו מלמדים את הילד דרך מנומסת ומתחשבת יותר להביע מה הוא רוצה ונותנים לו גם הזדמנות לתקן מה שעשה.
לפעמים הילד צריך להרגיש על בשרו: לעתים ילד צריך ללמוד על בשרו ולשלם את המחיר עבור התנהגות לא מנומסת. כך ילמד שזה לא משתלם ושהוא מפסיד כשהוא מתנהג בצורה חסרת טאקט ולא מנומסת. למשל, ילד אחד אמר לחברו הטוב שהציור שצייר הוא הציור הכי מכוער בעולם. החבר הטוב שלו כל-כך נעלב עד שלא רצה לשחק איתו במשך כמה ימים. הילד ראה שהוא מפסיד את חברו הטוב והיה מאד מודאג מכך. לא תמיד אפשר ורצוי למנוע מהילד לטעות. ברור שהילד שלכם יחליק לפעמים. הרי אתם לא איתו 24 שעות ביממה. בהתחלה יותר ואח"כ פחות. חשוב לתת לו להתנסות כדי שהוא יהיה משוכנע עד הסוף שמשתלם לו להיות מנומס ולהתנהג בצורה ערכית.
הכינו את הילד מראש והזכירו לו את הכללים:
אפשר לעשות הכנה לפני אירועים חברתיים או משפחתיים. למשל, לפני ארוחת החג אפשר להזכיר לילד את כללי הנימוס. חשוב לעשות זאת לא באופן כללי מדי אלא באופן ספציפי.
למדו כלל חדש בבית, בסביבה הבטוחה: התיזמון הכי טוב ללמד נימוסים וטאקט הוא בבית, במקום שבו הילד מרגיש בטוח. למשל, לא נכון ללמד נימוסים בארוחת החג עם המון אנשים. כשיש שקט, והילד יכול לקבל תשומת לב מלאה והדרכה, הלמידה הרבה יותר יעילה. לסיכום: ללמד את הילדים שלנו נימוס וטאקט זו מלאכה לא קלה. היא דורשת סבלנות, סובלנות, התאפקות וגם עקביות והתמדה. חשוב לזכור שאנחנו ההורים אחראים לתהליך הלמידה הזה. כשאנחנו מלמדים אותם כללים אלו, אנחנו מציידים אותם בדבר מאד חשוב שילך איתם לכל החיים. אנחנו מלמדים אותם להתנהג בכבוד אל האחרים ומאפשרים להם להיות חלק מהחברה ומן הכללים שלה. אנחנו גם מלמדים אותם לחשוב ולהפעיל שיקול דעת, ולהבין שלא כל דבר מתאים תמיד.